“אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
לֶךְ לְךָ – לְךָ הַיְינוּ לְעַצְמְךָ,
לְתַקֵּן אֶת עַצְמְךָ, לְתַקֵּן אֶת הַמַּדְרֵגָה שֶׁלָּךְ. לֶךְ לְךָ, כִּי אֵין לְךָ לְהִמָּצֵא כָּאן…”
(זֹהַר חֵלֶק א׳, פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ, דַף ע״ח ע״א; פֵּרוּשׁ הַסּוּלָם)

⸻

לְכִי לָךְ

אַהוּבָה,
לְכִי לָךְ —
לְתוֹכֵךְ, לְעַצְמֵךְ.

לְכִי לָךְ וּתְנִי לָךְ יָד,
אַתְּ — וְעַצְמִיּוּתֵךְ יַחְדָּיו.

תֵּצְאִי לְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה,
אִרְזִי לָךְ מִזְוָדָה אַחַת קְטַנָּה.

קְחִי אִתָּךְ אֶת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בָּךְ,
כִּי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ.

וְהַטִּי אָזְנֵךְ,
רְאִי לְתוֹכֵךְ,
שִׁמְעִי, בַּת,
וְאַל תָּדוּנִי מְקוֹמֵךְ בְּמִשְׁפָּט.

הָסִירִי רַגְלַיִךְ מֵהָרַגְלַיִךְ
שֶׁלֹּא מֵיטִיבִים לָךְ.

עִזְבִי אֶת אֵזוֹר הַנּוֹחוּת,
אִזְרִי אוֹמֶץ —
אַל תִּשָּׁאֲרִי בַּגָּלוּת.

חִזְרִי לְאַרְצֵךְ הַמּוּבְטַחַת,
לְאוֹצְרוֹתַיִךְ —
הַמּוּסְתָּרִים בַּתַּנּוּר מִתַּחַת.

קוּמִי, צְאִי, וְהַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ,
לְמַעַנֵךְ, לְטוֹבָתֵךְ, בִּשְׁבִילֵךְ.
שׁוּבִי שׁוּבִי בֵּיתָה — אֶל לִבֵּךְ,
וִיהִי שָׁלוֹם אָהֳלֵךְ.

נִשְׁמִי, נְשָׁמָה,
נְשִׁימָה אַחַת —
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קַבָּלָה, שַׁלְוָה וְנַחַת.

ופִּתְחִי לִי, אָחוֹתִי,
תְּנִי לִי יָד,

תִּהְיִי חֲבֵרָה —
יֵשׁ לָנוּ עוֹד דֶּרֶךְ אֲרוּכָּה.